| זו היתה בקשתו: האם תוכלי לסייע לי בכתיבת ספרי האחרון? התברר שהכול כבר מוכן, ברשותו כדורים מתאימים בכמות שתספיק לו כדי להסתלק מן העולם, ועוד קצת, ליתר ביטחון. הבית מסודר, ללא פינות אפלות ומאובקות שילדיו יצטרכו לשבור את הראש כיצד לחלק את תכולתן, האם לזרוק, למי לתת.
הכול מוכן והשולחן נקי, נותר רק הספר הזה.
"חשוב לי שזה יהיה ספר טוב, מכובד. לא סתם עוד ספר שמקפל בין דפיו חייו של אדם. ובבקשה אל תשלחי אותי לפסיכולוג. כבר ניסיתי, זה לא עובד." התלבטתי.
הנטייה הראשונה היא להפנות גב ולהתרחק בצעדים מהירים. בשביל מה אני צריכה את זה? אם לקבל את דבריו, הספר הזה הוא המטרה האחרונה שהציב לעצמו. אחרי שישיגה, בכוונתו לפרוש מהעולם. אם אסייע לו הרי אני מובילה אותו במו ידיי אל סופו. אולי אם אסרב והוא לא ימצא דרך מהירה להגשים את חלומו האחרון, יזכה בזמן הנחוץ לו לשינוי דעתו. וגם אם בעוד שעה יימצא לו כותב מתאים שיקבל את בקשתו, לפחות לא אני זאת שאוחז בידו ואובילו אל תחנתו האחרונה.
ועוד "למה לא" אחד: האין זה מחובתי לדווח לרשויות על אדם שמתכנן להתאבד?
ומנגד – איננו בוחרים אם ומתי להיוולד, אך בידינו הבחירה מתי למות. מי אני שאתערב בבחירתו של אדם אחר? מדוע שלא אכבד אותה? ומעבר לכך, אולי דווקא הליווי בתהליך הכתיבה יספק ל"מתאבד שלי" (כך כיניתי אותו ביני לביני) הזדמנות לעבד את הדברים ולמצוא פתרון אחר למצוקתו? אמנם אינני פסיכולוגית או מטפלת, אבל להקשיב ולשקף – אני יודעת.
לבסוף בחרתי בפשרה: נעניתי לבקשה, מתוך כוונה לסייע לו לכתוב ספר שלעולם לא יגיע אל סיומו. מטרתי היתה להביא אותו לראות את הדברים אחרת. החלטתי שאם אכשל והתהליך בכל זאת יתקדם לקראת סופו, אז – ורק אז – אחליט אם יש מקום לערב גורמים מקצועיים.
סוף דבר: הספר הזה, שהגיע לתהליכי כתיבה מתקדמים, מעולם לא ראה אור. אך עצם השיקוף שהוא סיפק לראיית הדברים של המתאבד שלי, שעד אז היתה סובייקטיבית וחסרה, בנה יסוד לשינוי ולצמיחה.
|
|
