ואז באה הציפייה. בכל כניסה אל הבית או יציאה ממנו העיניים נודדות ומתבייתות על תיבת הדואר. אולי הגיעה התשובה. לא מבצבץ משם שום זנב של דבר-דואר, אבל אולי זה נדחף פנימה, וכבר מזדרזים עם המפתח לחלץ את האוצר. בעצם, ודאי ישלחו תשובה במייל. ואולי הם יתקשרו? הרי אם יתלהבו ממש – ומדוע שלא יתלהבו – יצלצלו מיד, שלא לבזבז זמן, שלא לאבד את ההזדמנות שניתנה להם. ואולי זה בכלל לא הגיע? או הגיע ונפל בין הכיסאות? וכך מדי יום, במשך שבועות, ולעתים חודשים. התשובות מגיעות טיפין טיפין, מנוסחות בנימוס: "מצאנו עניין רב בספר שלך, אך לצערנו אינו מתאים לתוכנית העבודה של הוצאתנו השנה." או "אחרי עיון מעמיק והתלבטות מצאנו את כתב-היד שלך בלתי מתאים לקו של הוצאת הספרים שלנו. בהצלחה". מה עכשיו? כל התשובות הגיעו – וכולן שליליות. נראה שהשבט אמר את דברו – לא תתקבל למדורה שלנו. העלבון צורב. אולי זה בגלל העורך. אולי משום שלא דאגתי קודם לעריכה. ואולי כל רעיון הכתיבה היה מקסם-שווא, פרטנזיה מגלומנית ותו לא. ברגע הזה של ייאוש וקבלת הדין נגנזות כמה פנינים יקרות-ערך (נכון, בתוך רוב של ספרים שאולי מוטב להותירם באיזו פינה אפלולית), שלא יעובדו ולא יגיעו לידינו לעולם. למרבה המזל, כמה מהכותבים המוכשרים לאורך ההיסטוריה האמינו באיכותו של כתב היד הדחוי שלהם ובערכו ולא אמרו נואש, ביניהם ארנסט המינגווי (שמספרים כי נדחה על-ידי 32 הוצאות ספרים), אוסקר וויילד, ג'יימס ג'ויס ונבוקוב. מה שמבדיל בין הכותבים המוכשרים שעלו בסופו של דבר על דרך המלך לאלה המוכשרים לא פחות שאת יצירותיהם לעולם לא נקרא, ניתן להגדיר במילה אחת: נחישות. הנחושים אינם מרימים ידיים. הם יודעים שהילד הזה לא ילך לבד, ואינם מתביישים להושיט לו יד גם אחרי שהרו אותו ולפלס לו דרך בכל אמצעי שעומד לרשותם: עריכה מחודשת של כתב-היד, שליחה להוצאות ספרים נוספות, הפקה והפצה באופן פרטי, כספר דיגיטלי או מודפס, או הפקה באמצעות הוצאת ספרים במימון עצמי חלקי או מלא. |
