| קצת לא נעים לי ממשה, המוסכניק שלי. "האוטו נוסע עכשיו כמו בובה," הוא אומר לי. "החלפתי פלגים, שמן בלמים הכי איכותי שמתי לך וגם רצועת טיימינג חדשה מהקופסה." ואני בוחנת את המכונית בעניין. רצועת הטיימינג לא נראית זוהרת במיוחד מחוץ לקופסה שלה, את שמן הבלמים אין לי כוונה לטעום, והשד יודע מה זה פלגים. לעומת זאת אני מבחינה בכתם קטן על הפגוש. באמת הגיע הזמן להעביר אותה במנהרה של מכון השטיפה. כשאני נכנסת ומשתקעת במושב הנהג אני מגלה שעלי לכוון אותו מחדש לפי מידותיי. אני ממהרת לדרכי, נפרדת ממשה המיוזע מבלי לדעת אם להתפעל מעבודתו או ששוב עבדו עלי. עוד לפני שהספקתי להתניע מצלצל הטלפון. "שלום, קיבלתי את הספר הערוך. תודה, אבל בעצם לא עשית שם כמעט כלום. זה נראה בדיוק כמו קודם." "כלום?" אני חוזרת על דבריו כדי להרוויח זמן, מתניעה ומעבירה לדיבורית. איך בדיוק אסביר לו? היה לו הרבה מה לומר, לחיים סינגלוביץ, בכתב-היד שביקש שאערוך. אבל הכול היה מאוד גולמי. במהלך העריכה תיקנתי אינספור שגיאות כתיב, ניכשתי מילים ומשפטים מיותרים, השמטתי מרווחים מיותרים והוספתי חסרים, ניקדתי מילים בעייתיות, פישטתי משפטים מסובכים, העשרתי מעט את השפה, דאגתי למנוע חזרתיות של מילים, מחקתי כמה פסקאות והחלפתי מיקום של שלושה פרקים. או, זהו! "חיים, שים לב לפרקים שתיים, אחת-עשרה ושמונה-עשרה. תוכל גם לראות שה'וורד' מסמן לך עכשיו פחות אדומים בטקסט. בסדר?" כשהשיחה מסתיימת משתרר שקט ברכב. כן, פתאום האוטו עובר ללחישה. אולי זה בגלל הפלגים? |
