ישנם ביניהם כאלה שהגו רעיון מבריק, רק טרם התפנו לרקוח ממנו יצירה ספרותית, או כאלה שטוו עלילה מסועפת שרשמו בראשי פרקים, וכבר כתבו כמה עשרות עמודים. אחרים הם מומחים בתחומם שחשים רצון עז להעביר אל הכתב את ניסיונם המקצועי יחד עם התובנות שאספו בדרך. הם ישקיעו ויכתבו ממש בקרוב, אחרי שיפחת הלחץ בעבודה, הסבתא תבריא, והם יסיימו סוף סוף להרכיב את השידה מאיקאה. וישנם גם פייטנים שחושבים בחרוזים כל הדרך למכולת, מסַפרי סיפורים שממתינים לרגע הנכון להתנפל על המקלדת או פנסיונרים שהתיישבו להגשים חלום עתיק יומין. לאה, אחת מאותם כותבים שמכשול כלשהו בולם את השלמת ספרם, פונה אלי מדי כמה חודשים. יש לה סיפור חיים מרתק, דחוס, רב תהפוכות וייחודי ביותר, לדבריה. כמעט כולו כתוב, נשאר לה רק לסגור קצוות ולסיים אותו כמו שצריך. הבעיה שהסיפור כולו אותנטי, אחד לאחד, ואיך תכתוב לו סוף והיא עודנה חיה? או עובדיה, שמלהטט במילים ומזפזפ בין ז'אנרים שונים של כתיבה, ותמיד לפני שהספיק להשלים את כתיבת הרומן / השיר / הנובלה – הוא כבר מתעופף אל הז'אנר הבא. גם הילה שם, עם הספר שמאגד את כל מה שהסיקה, למדה ולימדה בתחום התמחותה, ספר שיהיה כרטיס הביקור שלה – כשיראה אור. ובינתיים היא כתבה 1,200 עמודים ולא מצליחה בשום אופן לברור מתוכם את המוץ מהתבן, הרי כולם בניה. רוב ההגיגים הללו, העלילות המסועפות, התובנות המלומדות, הפיוטים והאוטוביוגרפיות – עולם שלם של מַטָה – צוללים בתהום הנשייה ואינם זוכים לראות אור ולהסתופף על מדפים. ואני, שלעתים מתהלכת ביניהם, בין הכותבים המתחבטים, כמעט מתפתה לומר להם: "די, עזוב, חדל להתייסר. קום ולך לענייניך ואני אנקה ואנכש את המיותר, אתפור לך סוף נחמד ואגיש לך את הטקסט ערוך ומוכן. בדומה לגיבור סיפרו של הסופר המוכשר אופיר טושה גפלה, ב"עולם הסוף", שמתפרנס מכתיבת סוֹפים ליצירות ספרותיות בלתי גמורות. |
