| את מבינה, אנחנו – האמנים, הסופרים והמוזיקאים, אנחנו מעמד הפועלים החדש. הפרולטריון שלכם. נחמד לכם להאזין למוזיקה שלנו ברדיו כשאתם יושבים בפקקים או במסעדות, ככה ברקע, וכשאתם עושים ספונג'ה בבית או מסדרים את הארון. לפעמים תתלבשו במיטב מחלצותיכם, תרכשו כרטיס ותצאו למופע או לקונצרט. אתם מתמוגגים מיצירות האמנות שלנו. זה כל כך תרבותי לאהוב אמנות. אתם גם נראים הרבה יותר טוב כשאתם מגיעים לפרמיירות הנכונות, מאזינים למוזיקה הנכונה, מבקרים בתערוכות. ואתם מפיקים הנאה ועניין מהספרים שאנחנו כותבים. לפעמים מתבלט בינינו עמוס עוז חדש שמצליח לטפס אל ראש רשימת רבי המכר ולהיות מתורגם לחמש-עשרה שפות. והשאר? הם חיים בדוחק, לעתים מתַחזקים את אמנותם באמצעות מלאכות מזדמנות, מתן שיעורים פרטיים, העברת סדנאות, או משרה מלאה מסודרת. לא פעם הם נשחקים בעול הפרנסה וליחם נס מחוסר מימוש ותרגול. למה בכל זאת אנחנו עושים את זה? שאלה טובה. הרי נהיר וידוע לנו כי הסיכויים שנזכה לתגמול הולם עבור שעות ולעתים שנים של יצירה, נמוכים. ובכל זאת אנחנו ממשיכים לכתוב וליצור. פשוט משום שאיננו יכולים אחרת. הדחף להתבטא ולברוא משהו משלנו משעבד אותנו להמשיך ולהנעים את זמנכם, ללא תמורה של ממש. ואולי זה לא מדויק. התמורה שאנו זוכים לה אולי אינה מתבטאת בשלמונים, אך היא לא תסולא בפז. היצירה על נפתוליה ולבטיה מאתגרת, לעתים מקשה, אך היא מתדלקת אותנו ומפיחה בנו חיים. והסיפוק האדיר שממלא אותנו כאשר אנו ממששים את הספר החדש שיצא זה עתה ממכבש הדפוס ומגישים אותו ליקרים לנו, אין לו תחליף. אם בנוסף לאלה נזכה להערכה ולהכרה, נדע שהשפענו על אדם זר, אפילו רק אחד, או עינגנו אישה מרוחקת שמצאה לנכון להודות לנו, או יגונב לאוזננו שנער מאוהב ציטט משפט שלנו באוזני אהובתו, נהיה מאושרים עד בלי די ומוכנים להתייצב על קו הזינוק של היצירה הבאה. |
