השקרים שמספר לנו הקול הפנימי

בדרך כלל עבודת העריכה עוברת על מי מנוחות. תיקוני שפה ושיפורי סגנון, כמה המלצות והצעות לכותב להשלמת חוליה חסרה, טיפול בסתירות בטקסט או הצעה לשינויים מבניים אפשריים, מתוך שיתוף פעולה מלא עם הכותב.

הכותב מצדו מקבל את עצותיי או לא, עומד על שלו בנקודות מסוימות ומקבל את המלצתי בנקודות אחרות, ובסופו של התהליך יש לנו טקסט ערוך משופר ומדוגם, מוכן ומזומן להמשך ההפקה.

עד שזה מגיע לכותבים שנפלו שבי בתעתועי הקול הפנימי שלהם.

אולי קל יותר להבחין בשקרים האלה שמספר לנו קול הפנימי, כשמדובר במוזיקה. ישנם אנשים ששרים בכוונה רבה משהו שבעיניהם זהה ללחן המוכר. לעתים הם כל כך בטוחים באיכות שירתם שהם פונים למבחני מיון של תוכנית ריאליטי לגילוי הכוכב הבא בשמי הזמרה. רק אז מתברר להם שהמנגינה הנכונה והשירה העריבה לאוזן מתנגנות רק בראש שלהם, וכלפי חוץ מתנסר זיוף מייסר-אוזניים.

במילים הכתובות, החריקות והליקויים עושים פחות רעש, אבל גם כאן ישנם אנשים שנותנים אמון מופרז בקול הפנימי שלהם. לדידם של כמה מהם, סימני הפיסוק למשל נועדו לקשט את המילים הכתובות או לשוות להן מראה "מכובד" יותר. למעשה אין להם מושג ברור לְמה עוד אמורים לשמש הנקודות, הקווים והפסיקים החביבים. הקול הפנימי שלהם ממילא יודע לקרוא את הטקסט שכתבו בדיוק כמו שהתכוונו – מהוסס, מקוטע, רצוף, מלא זעם, מאוהב, ציני, נאמר בהתרסה, מחולק באופן ברור למשפטים. לכן הם מפזרים את סימני הפיסוק ככה בערך, שייראה יפה, "לפי הטעם", כמו במתכונים של פעם.

אבל אחר כך, כל שינוי שיכניס העורך בפיזור סימני הפיסוק של הכותב השבוי, יעיר את שובהו – את הקול הפנימי שלו, והקול הזה יסית את הכותב לצאת למלחמת חורמה להגנה על הפסיקים והנקודות ולא לוותר על אף שַעַל או נקודה.

מילא סימני הפיסוק. חסר לעורך שימחק מילה או יחליף אותה באחרת, או יציע כל מיני שיפורים או חלילה מחיקות. הקול הפנימי של השבוי שלנו יזהה מייד את השתל וידחה אותו בשאט נפש. הוא יחוש בכל מילה או משפט שנשמטו, או יסרב לאשר מחיקה כלשהי.

הקול הפנימי הזה הוא המצפן שמסמן את ה"נכון", וכל חריגה ממנו נדמית לשבויים בקסמי הקול הזה כסילוף חתרני ופוגעני.

הקול הפנימי הזה הוא אבן נגף מצערת של בעליו. הוא עלול להיות עילג למדי, דל-שפה ומרובב בשגיאות גסות, ועדיין, הוא מציק לבעליו, מושך לו כל הזמן בדש החולצה ותובע את שלו. הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שהמילים המדויקות שלו, כולל כל השגיאות שהיו שם מלכתחילה, יושבו לכתב-היד. השבויים בציפורני הקול הפנימי אינם יכולים להבחין בפער הקיים בין הדברים שהוא לוחש להם לבין המציאות כהווייתה.

המלחמה העיקשת הזאת בביקורת ובתיקונים, עלולה בסופו של דבר להשאיר את הכותבים השבויים עם טקסט בלתי אפשרי, אחרי ששילמו על עריכתו במיטב כספם.

ליתר ביטחון, גם אני כעורכת בודקת מדי פעם את התפיסות שלי ומוציאה אותן לאוורור. שלא אתקע גם אני עם קול פנימי שאיבד קשר לנסיבות המשתנות.